Hebrew Subtitles

ד"ר גדי טאוב הוא סופר ועיתונאי

בניגוד למלחמת לבנון הראשונה, שבה הפגנות השמאל נגד המלחמה תפסו תאוצה בתוך ימים, הפעם אלו נותרו סגורות במעגל המצומצם של השמאל הרואה עצמו כ"רדיקלי". האגף הקיצוני של השמאל, בסיבוב הזה, לא הוביל את השמאל כולו אלא ניתק ממנו. ההפגנות עברו מבלי להשאיר רושם רב, ולא במקרה: השמאל הזה עבר כבר מזמן לעסוק כמעט אך ורק באשמה ומצפון, ולא בהצעות פוליטיות ריאליות. הוא הפך לפסיכואנליזה מתמדת של עצמנו, ולסחורה הזאת יש אולי ביקוש כשיש לנו זמן לשכב על הספה ולהתעסק ברגשותינו - לא כשצריך לקום ממנה ולשאול מה עושים.

הישראלים לא הקשיבו הפעם למפגיני "להפסיק לירות ולהתחיל לדבר", מפני שהפעם אין מאחורי הסיסמא לא תוכנית ולא דיון בבעיות שהפכו קיומיות. איזה מין מזרח תיכון יהיה כאן אחרי מלחמת חיזבאללה? איך עונים לאיום טילים על העורף, שיכול להיות בסיבוב הבא כימי או ביולוגי? מה תעשה המלחמה למעמדה של איראן באזור? מי שאין לו הצעות קונסטרוקטיביות בשאלות הללו, פשוט לא רלוונטי.

האמת היא שמאחורי הסוג המנוון והאוטומטי הזה של שמאלנות, יש בעיקר יהירות. הוא תקף רק אחרי שניצחנו. הוא תקף רק מתוך ההנחה שאנחנו החזקים והרעים, אלא שבמקרה המסוים הזה - אנחנו לא זה ולא זה. גם אם עשינו טעויות נוראות, אנחנו לא הרעים. כל מי שעיניו בראשו מביט בגל העולה של הפשיזם המוסלמי מבית מדרשה של איראן, ולא צריך הרבה הסברים כדי לדעת מה כאן רע ומה כאן מסוכן. אבל מה שהשמאל הזה עוד פחות רגיל אליו הוא שהפעם, לא בטוח גם שאנחנו החזקים. כוחות גדולים נאספים נגדנו, והם צוברים גם תעוזה וגם נשק. היוהרה השמאלית-רדיקלית, שצמחה על רקע הכיבוש, הניחה שאנחנו תמיד גוליית. אבל במזרח התיכון החדש, קם גוליית חדש.

ארבעים שנות כיבוש יצרו מצב שבו העורף האינטלקטואלי של השמאל ה"רדיקלי" הזה הולך ונרקב. יש לו תגובה אחת לכל המלחמות, ולכן אין לו יכולת לומר דברים ממשיים על צדק. הוא לא יודע מאיפה להתחיל להבדיל בין מלחמות צודקות ללא צודקות. לא משנה איזו מלחמה זו, משוררים "רדיקלים" ינפקו לנו עוד עותק משוכתב של אותו שיר של ברטולט ברכט שהם תמיד כותבים: הגנרלים שלנו מתפעלים מיפי מדיהם בזמן שהם הורגים ילדים, וגו'.

השמאל הזה ייצר שיח מיופייף ושחצני, שכל כולו עיסוק בשאלת דימוינו העצמי ודיוקננו במראה. הנה למשל, מוסף הארץ, שהקדיש עמודים רבים לדברי סופרים ומשוררים על המלחמה. הדבר הבולט היה עליבותם של ההרהורים נגדה. יש נימוקים בעד ונגד המלחמה הזאת, אבל אלה לא היו שם. במקום זה סיפקו לנו מנה גדושה של תגובות "שמאליות" אוטומטיות ומצעד מתפייט של הרהורים על השיח של עצמנו, על אומנות, או בקיצור על דיוקננו אנו. שמעון אדף שאל "האם הפכנו לאנשים שהיה עלינו להיות?", ניר ברעם סיפר על הדיכאון שעטף אותו בקיץ שעבר, והוסיף הרהורים על איך נאומיו של אולמרט מַבנים את הזיכרון הקולקטיבי. רונית מטלון חככה בראשה נוגות על הפער שבין שפת ה"מולדת" לשפת ה"בית" ועל למה הפטריוטיות היא "הבריכה העכורה שבה משכשך הפטפטן שלקה באמנזיה". סמי מיכאל קבל על כך שהמלחמה היא ניגודה של האומנות. יצחק לאור ממש הוציא לי את המלים מהפה בכותרת "לחשוב במונחי הצד השני", אך כמובן - בלי אף מילה על מונחי הצד השני. מיטב הפסיכואנליזה הקולקטיבית שלנו.

פטור מעיסוק באחר

הנרקיסיזם הזה, הטיפשי, לא מתחיל בעיתונות ולא בהפגנות. הוא מתחיל מדעיכת העורף המחשבתי של השמאל והתנוונותו לרפלקסים. זה הנזק שחוללה הפרדיגמה החדשה המכונה "ביקורת הרב-תרבותיות". הביקורת הזאת מדברת לכאורה על האחר כל הזמן, אבל היא עסוקה בעצם לא באחר, אלא אך ורק בדימוי האחר כפי שהוא מופיע ב"שיח ההגמוני שלנו". השיח הזה נחשב למקור הבלעדי לדיכוי בעולם. התנ"ך של האסכולה הוא כמובן ה"אוריינטליזם" של אדוארד סעיד, שסיפק פטור כללי מלעסוק באחר, שכן כל עיסוק בו הופך אותו ל"אובייקט" של הידע "שלנו" (אובייקט של מזרחנות, מודיעין, מדעי החינוך ועוד'). אין אצל סעיד מילה אחת על האוריינט, רק על האוריינטליסטים; אף מילה על הערבים, רק על הערביסטים. האחר (בחסות טיעון פילוסופי רעוע על טיבו חובק-הכל של הייצוג) נעלם לגמרי, ואנחנו מצווים להתמכר לעיסוק בעצמנו ובשיח שלנו בלבד.

אבל, לא תאמינו, האחר דווקא מתקיים מחוץ לשיח שלנו. זה עשוי להיות הלם פילוסופי לאקדמאים החדשים ואני לא רוצה לזעזע אף אחד חלילה - אבל מתברר שיש כל מיני אחרים. חלק מהם, לאחרונה, הקימו בסיסי טילים, כך השמועה, שככל הנראה הוצבו מחוץ למערכי הייצוג של השיח הישראלי. אז אולי באמת כדאי שנתעניין במונחי הצד השני. ושנזכור שבצד השני יש בני-אדם. ופירוש הדבר לא שהם מלאכים מדוכאים בלבד, אלא שהם אנושיים - לפעמים טובים ושוחרי שלום, לפעמים אכזריים בצורה מדהימה. במקרה הזה כדאי להתעניין גם במונחים של האכזריים ביניהם, מפני שנוצר סביבנו עולם חדש, והרעיון שרק המערב דכאני נראה קצת חיוור מול הגל המתגבר של פשיזם מוסלמי.

אם יש או אין לנו שיח צבאי פרנואידי, זה לא אומר שלא רודפים אחרינו. הלו? מישהו שם בשמאל ה"רדיקלי" זוכר שיש עוד אנשים בעולם מחוץ לפופיק (ולשיח) שלנו?

via

Aircraft are a symbol of modernity and look vulnerable. the  ideal target in a holy war

There is no democracy in the world that should tolerate missiles being fired at its cities without taking every reasonable step to stop the attacks. The big question raised by Israel's military actions in Lebanon is what is "reasonable." The answer, according to the laws of war, is that it is reasonable to attack military targets, so long as every effort is made to reduce civilian casualties. If the objectives cannot be achieved without some civilian casualties, these must be "proportional" to the civilian casualties that would be prevented by the military action.

This is all well and good for democratic nations that deliberately locate their military bases away from civilian population centers. Israel has its air force, nuclear facilities and large army bases in locations as remote as anything can be in that country. It is possible for an enemy to attack Israeli military targets without inflicting "collateral damage" on its civilian population. Hezbollah and Hamas, by contrast, deliberately operate military wings out of densely populated areas. They launch antipersonnel missiles with ball-bearing shrapnel, designed by Syria and Iran to maximize civilian casualties, and then hide from retaliation by living among civilians.

If Israel decides not to go after them for fear of harming civilians, the terrorists win by continuing to have free rein in attacking civilians with rockets. If Israel does attack, and causes civilian casualties, the terrorists win a propaganda victory: The international community pounces on Israel for its "disproportionate" response. This chorus of condemnation actually encourages the terrorists to operate from civilian areas.

While Israel does everything reasonable to minimize civilian casualties -- not always with success -- Hezbollah and Hamas want to maximize civilian casualties on both sides. Islamic terrorists, a diplomat commented years ago, "have mastered the harsh arithmetic of pain. . . . Palestinian casualties play in their favor and Israeli casualties play in their favor." These are groups that send children to die as suicide bombers, sometimes without the child knowing that he is being sacrificed. Two years ago, an 11-year-old was paid to take a parcel through Israeli security. Unbeknownst to him, it contained a bomb that was to be detonated remotely. (Fortunately the plot was foiled.)

This misuse of civilians as shields and swords requires a reassessment of the laws of war. The distinction between combatants and civilians -- easy when combatants were uniformed members of armies that fought on battlefields distant from civilian centers -- is more difficult in the present context. Now, there is a continuum of "civilianality": Near the most civilian end of this continuum are the pure innocents -- babies, hostages and others completely uninvolved; at the more combatant end are civilians who willingly harbor terrorists, provide material resources and serve as human shields; in the middle are those who support the terrorists politically, or spiritually.

The laws of war and the rules of morality must adapt to these realities. An analogy to domestic criminal law is instructive: A bank robber who takes a teller hostage and fires at police from behind his human shield is guilty of murder if they, in an effort to stop the robber from shooting, accidentally kill the hostage. The same should be true of terrorists who use civilians as shields from behind whom they fire their rockets. The terrorists must be held legally and morally responsible for the deaths of the civilians, even if the direct physical cause was an Israeli rocket aimed at those targeting Israeli citizens.

Israel must be allowed to finish the fight that Hamas and Hezbollah started, even if that means civilian casualties in Gaza and Lebanon. A democracy is entitled to prefer the lives of its own innocents over the lives of the civilians of an aggressor, especially if the latter group contains many who are complicit in terrorism. Israel will -- and should -- take every precaution to minimize civilian casualties on the other side. On July 16, Hasan Nasrallah, the head of Hezbollah, announced there will be new "surprises," and the Aska Martyrs Brigade said that it had developed chemical and biological weapons that could be added to its rockets. Should Israel not be allowed to pre-empt their use?

Israel left Lebanon in 2000 and Gaza in 2005. These are not "occupied" territories. Yet they serve as launching pads for attacks on Israeli civilians. Occupation does not cause terrorism, then, but terrorism seems to cause occupation. If Israel is not to reoccupy to prevent terrorism, the Lebanese government and the Palestinian Authority must ensure that these regions cease to be terrorist safe havens.

Mr. Dershowitz is a professor of law at Harvard.

Tracking Page: Middle Eastern Bloggers on the Crisis

People who’ve been to Israel or Lebanon invariably impress upon  just how small the region is — something that those of us living in ginormous countries find hard to grasp. Andy Carvin was curious to know exactly the scale of the distances involved between northern Israel and Beirut.  

He  took a screenshot of the war zone from Google Maps and overlay it with a map of part of the northeast US, using the same scale for both images. has created a video that fades between Israel/Lebanon/Syria and Massachusetts/Rhode Island;

Once you've downloaded the video, slide the scrubber back and forth so you can see the two maps overlap each other. For Americans who are used to countries being thousands of miles wide, it's quite astonishing to realize what a compact area of land is affected by the fighting. For example, the distance between Haifa and Beirut isn't much difference than the distance between Providence, Rhode Island and Lowell, Massachusetts. -andy

via maproom

Mahmood’s Den is answering Mohammed on conflicts which have made him wake up and take notice.

Here are some of his his words:

Regarding the deafening Arab silence in condemning Israel, I think it demonstrates several important factors:

*. Nothing, absolutely nothing demonstrates the tribalism of Arabs more than wars and conflicts, even on a micro level, let alone this “huge” conflict we have on our hands now. These events crystalizes positions - unfortunately - without much thought beyond the family, tribe, sect, country. The brain ceases to function beyond those things, and of course logic has left the building quite a while ago, and if - and that’s a big if - one declares a position slightly out of those drawn and accepted lines, then that person is immediately vilified, attacked verbally and possibly physically, labeled a traitor and a sell-out, and ostracized. A lot of these people who do question accepted norms more often than now answer with their lives.

Violence, you see, is something that is built into our psyche as Arabs, if the situation does not yet demand the use of fists, then at least the floor belongs to that person who shouts loudest. Most definitely not to that person who is trying to reason and look at alternate points of view to arrive at a conclusive solution.

It is this trait, I think, more than any other that has succeeded for centuries in cowing us, in forcing us to happily accept tyrants, and has allowed us to regress rather than progress. And we really have only ourselves to blame.

One of my friend Mohammed’s conclusions is that this situation will breed more terrorists. Mohammed I agree with you; this will most certainly rub some passions raw and someone will take it upon themselves to “avenge” the Arab honour. After all, Hizballah’s birth was another Israeli incursion into Lebanon, Al-Qa’idah’s birth was the mountains of Afghanistan in response to Soviet intervention, Zarqawi et al is the result of the American insurrection in Iraq, so it is safe to assume that this conflict too will give birth to some more “freedom fighters” who will continue to perpetuate and wreak havoc in the world.

By the same token, and in the continued absence of proper educational systems in the Arab and Muslim worlds, one that values critical thinking rather than learning by rote, there is no doubt in my mind, that someone, somewhere, out of 250 millions of my Arab brothers and sisters, and the more than 1.3 billion Muslims around the world, will have read part of this post and have already decided that I too, should be ostracized for my views… Simply for asking the “wrong” questions.

Two rockets fired from Lebanon strike the northern Israeli port of Haifa, the Israeli military said, as the crisis over the abduction of two Israeli soldiers deepens. The firing came hours after Israeli warplanes bombed Beirut's international airport and its navy began a blockade of Lebanon's ports. CNN

via memepool